קמיעות עתיקים מספרי קבלה,הכוחות שלהם, ההגנה של הקמיעות

לכל האנשים המתעניינים בעולם הקסום של המיסטיקה והקבלה היהודית
ומחפשים מענה לצרותם ופתרונות אין, ימצאו תשובות מאשת המיסטיקה
והקבלה היהודית "לאה שירה גד" אשר בונה טיפולים ומרקחות קבליסטיות
ע"י סודות חוכמת הקבלה תוך בדיקות עמוקות.
מכאן אין להשתמש בקמיע סגולה וכדומה לפני שנבדקה ע"י אדם הבקיא
בעולם הנסתר ויודע מהם הפעולות הרוחניות הטובות ביותר לאותה הבעיה
הניצבת לפני כל אחד מאיתנו.

מוגש באהבה רבה-מאת לאה שירה גד

( היזהרו משרלטנים שאינם מבינים בחוכמת
הקבלה ובנסתר ומטעים אנשים בשעת משבר. )

.

סוד הקמיעות וצרופי הקודש:

קמיע

אותיות כתובות על פיסת נייר או קלף שנושאין על הצואר או על החזה לסגולה או לרפואה.

היהודים למדו להשתמש בקמיעות משכניהם הגוים בגלות בבל, וחכמי ישראל השתדלו לעצור אמונה זו. האמונה בקמיעות התגברה בימי הבינים ובפרט בזמן הרדיפות של נוסעי הצלב. בספר רזיאל יש רשימת קמעות לצרכים שונים.

קמיע - אותיות כתובות על נייר או קלף שנושאים על הצואר או על החזה לסגולה או לרפואה.

בתנ"ך לא נזכר קמיע, רק קסמים וכישוף שהאמינו העמים ובני ישראל נזהרו מהם. קישורים שהיו קושרים על ידיהם וצואריהם היו קישוטים ותכשיטים ולא קמיעות.
האומרים כי המזוזה והטוטפות הם כמו קמיעות, עושין דברי התורה פלסתר. כנראה כנגד גישות אלה כתב הרמב"ם:
אלו שכותבין מבפנים (המזוזה) שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות הרי הן בכלל מי שאין לו חלק לעוה"ב, שאלו הטפשים לא די להם שבטלו המצוה אלא שעשו מצוה גדולה שהיא יחוד השם של הקב"ה ואהבתו ועבודתו כאילו היא קמיע. (רמב"ם ה' תפילין פ"ה ד.).

האמונה בקמיעות באה מגלות בבל
היהודים למדו להשתמש בקמיעות משכניהם בגלות בבל, וחכמי ישראל השתדלו לעצור אמונה טפלה זו: אסרו לצאת בקמיע בשבת, אם הקמיע אינה מן המומחה. בברייתא אמרו: איזהו קמיע מומחה? כל שריפא ושנה ושלש, אחד קמיע של כתב ואחד קמיע של עיקרין (שבת ס':).
בש"ע פסק שאין יוצאין בקמיע שאינו מומחה, ואם הוא מומחה יוצאין בו, לא שנא אתמחי גברא ולא קמיע, כגון שכתב לחש אחד בשלש אגרות ורפאו שלשתם שלשה בני אדם וכו'; לא שנא אתמחי קמיע ולא גברא, כגון שכתב לחש אחד באגרת אחת וריפא בו שלש פעמים, שאותה אגרת מומחה לכל אדם וכו' (או"ח סי' ש"א כ"ה).
חכמים אסרו להתרפא בקמיע, אפילו יש בו שמות, למי שיש לו מכה או חולי. אסור לכתוב פסוקים בקמיעות, ורק להגן שלא יחלה התירו (שבת קט"ז: ש"ע יו"ד סי' קע"ט י"ב).

הגאונים הוצרכו להצטדק על המנהג שנוהגין להתפלל למלאכים ולהשתמש בקמיעין,
"משום שיש כמה דברים שהמלאכים עושים בהן לפום דחזו ולא צריכין רשות מלמעלה, ולפום הכין מיכתבין קמיעי ונאמרין שמות כדי שיעזרו המלאכים בדבר" (הרכבי, תשובות הגאונים סי' שע"ג עמ' 189).
האמונה בקמיעות גברה בימי הבינים, ובפרט בזמן רדיפות מסעי הצלב.

תמצית הקמיעות מצויה בספר רזיאל, ושם נאמר:
כל מי שרוצה לכתוב קמיע צריך שיכתוב תחלה המלאכים הממונים על התקופה. כזה: תקופת ניסן סמאל וענואל ונגשריש וכו'. הכותב קמיע יאמר: בשם די ברא שמיא וארעא זה הקמיע לפלוני בן פלונית ובשם המלאך הממונה בשעה של יום פלוני.

קמיע לתורה, להרחבת הלב בלימודים, יעשה מקמח סלת משיעורים עוגה עגולה טפח על טפח, וירשום על פני העוגה בדיו ארבעה שרטוטין מרובעים, ויכתוב בין השיטין אדימס, אברימס, ארמימס. ומאחורי העוגה ירשום ששה שרטוטין ויכתוב בין השיטין השמות אסיאל אנסיאל אנסיפיאל ופתחיאל ופתחא, ויאכל העוגה ויהיה לבו פתוח לאוריתא.

קמיע לעין הרע, לרוח רעה, לחן ולתפיסה לחרב (להנצל מהתפיסה), לפתיחת הלב ולדרוש ברבים, לכל מיני חלאים ופורעניות, ומלהיות יורד מנכסיו: בשם שדי וכי והיא בדרך תפילה לה' ולשמות מלאכים ועוד.

קמיע להרויח במשא ומתן ולהצליח במעשיו, "בין ביום בין בלילה, בין בבית בין בחוץ, בין כעיר בין ומחוץ לעיר" וכו'

קמיע ליולדת, בדוק ומנוסה, והוא שיר למעלתו למקשה לילד קח קלף צבי כשר וכתוב עליו בשם קוף קפו ופק פקו פוק קשר לה על טבורה ולחש לה באזנה הימנית צא אתה וכל העם אשר ברגליך. וגם זה בדוק ומנוסה.

קמיע לשים אהבה בין איש לאשתו, או בין איש לחבירו, ומתחיל ואהבת את ה' אלהיך וגו' ויהי רצון וכו'.

קמיע אחרת לאהבה, כתוב במי שושנים וכרכום ובקולמוס של נחשת על קלף כשר בשם פלוני בן פלונית לאהבת פלוני בן פלונית לעשות רצונו וחפצו וכו'.

קמיע לחן ולחסד, כתוב על קלף צבי כשר בשמך דחנינה וחסד וכו' שמות הרבה.

קמיע שלא ישלוט באדם שום כלי זיין, כתוב בקלף של צבי ותלי בצוארך שמות הקדושים האלה: עתריאל וריאל הודריאל וכו'. עם ציורים שונים (רזיאל המלאך בסוף, דפוס אמשטרדם 1701).