סוד בריאת העולם 

סוד היקום על פי ספר בראשית (ספר היצירה) והקבלה:
1."בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום". זהו חומר קדמוני – אנרגיית בראשית (שחור, תנועה סיבובית, פוטנציאל נעלם אינסופי, ריק ומלאות בו זמנית). "ורוח אלוהים מרחפת על פני המים. ויאמר אלוהים יהי אור ויהי אור." טרם נאצלו הנאצלים ונבראו הברואים היה אור עליון שמילא את כל המציאות ולא היה שום מקום פנוי. "וירא אלוהים את האור כי טוב ויבדל אלוהים בין האור ובין החושך". אלוהים מחליט לברוא את המציאות על מנת ליהנות לברואיו ומפריד את האור הגדול לאנרגיה שלילית ואנרגיה חיובית ונוצר המפץ הגדול שמתוכו נברא הרקיע, המים, אדמה, צמחיה, מאורות, חיות ואדם. בורא חושך – יש מאין. האור שמייצג את המושכל והמוחשי, נמשך יש מיש.
2."מרחפת" משמעו קו – נקודת התחלה, אמצע וסוף, תיחום, ממד זמן, תכלית, האצלה. ולאן שששת הקווים הגיעו, נוצר המעגל הראשון (בחירה באינסוף, עולם נצחי, נסיגה – צמצום, חלל התהוות) וממנו, בתהליך self organizing system נוצר עוד מעגל ועוד מעגל, וכך נוצר הפרח = 6 ימי הבריאה (7 מעגלים היוצרים 6 חתכי דגים במעגל המרכזי), ומפרח זה נוצר פרי החיים = היקום כולו. הקו והעיגול יוצרים יחד את הספירלה.
3.המשמעות ומבנה היקום לא ניתנים לגילוי על ידי ניסויים מדעיים ואובייקטיביים, אלא באמצעות תודעה רוחנית (האדם משפיע על היקום).
4.זמן ומרחב הם אשליה. עבר, הווה ועתיד שייכים לאין סוף והכל בו אחד. כנ"ל גם כוחות קוסמיים ומחשבות. הכל נמצא ונכלל באינסוף.
5.ספר היצירה:
§"שלושים ושניים נתיבות פלאות חכמה ("בראשית ברא...") חקק ה' צבאות...ברא את עולמו בשלושה ספרים: בספר, ספר וספר. עשר ספירות בלימה ועשרים ושתיים אותיות יסוד, שלוש אמות ושבע כפולות ושתים עשרה פשוטות".
§יוצר הספר הוא אברהם (המאה – 6 לפנה"ס). יצירתו היא מיסטית ופנימית ואינה יוצאת מגדר המחשבה. מסעותיו של אברהם הם רמז להתקדמותו הרוחנית (עזב את חרן – עובדי כוכבים והלך לארץ כנען – התבוננות באל אחד).
§הסוד המרכזי בספר היצירה הוא השם י.ה.ו.ה = 26.
§על פי ספר היצירה, העולם הוא דינמי, נמצא בתלות הדדית אינסופית, לא נתון מראש, אלא נוצר ונהרס בעיני המתבונן בתהליך מתמיד. בעצם הנאמנות של האדם לתפקיד הבריאה שלו, הוא משיב את האל למכונו.
§המחשבות אצורות בחושך (בריאה), עד שהקול המדבר מוציאן לאור (יצירה). היחסים בין הנעלם, הסוד, לבין הגלוי, הנחשף.
§טקסט זה בניגוד לספר בראשית, איננו מתייחס לזמן (בראשית), אלא לבריאה בהווה. "אם רץ לבך שוב למקום" – על האדם להתבונן רק אל המרכז של חלל מרחב-זמן ולא מסביב. לא לעתיד ולא לעבר. עליו להרוס כל תיאוריה ברגע שנמשך אליה הלב (אין אמת קבועה ויציבה), ולחזור אל האמת המיסטית שמעל לכול (האל ומשכנו – הנקודה הקבועה והיציבה במרכז המציאות).
§32 נתיבות = 10 ספירות + 22 אותיות. ריבוי כלי בריאה/דרכי יצירה ואחדות היקום (אחד בגימטריה = אהבה. ואהבת את ה' אלוהיך. ה' אלוהינו ה' אחד). ודרכיה "דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג', 17).
§פלאות – לא מודע, מציאות לא ממשית, עולם האינסוף (אין = 0).
§חכמה – יצר בריאה, כוח מעורר (+), נקודה, מרכז הציר, מקומו של העולם, מקום האל, ישראל, בית המקדש, אבן השתייה, יום השבת.
§"הבן בחכמה וחכם בבינה" – חכמה היא פוטנציאל המתהווה בבינה (-). מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שיעשה (קהלת א'). הכל מתרחש בהווה.
§בשלושה ספרים; שלושה רובדי המציאות – עולם (מקום, מרחב, רקיעים, ארץ), שנה (זמן, מחזוריות), נפש (אדם).
§עשר ספירות בלימה – ספירות שיש לבלום את הפה ולא לעסוק בהן (מידת ענווה שהיא תנאי מיסטי להתבוננות נכונה. ביטול האגו). בלי – מה = בלי האל. האל אינו כלול בספירות (אין). אך אפשר גם להסביר בלי מהות מוגדרת, מופשט. ואפשר גם להסביר בלימה = בלום פיך מלדבר ולבך מלהרהר (בלימה ואיון). זהו מצב של הריסה ובנייה. תהליך היצירה כולל בלימה וביטול היוצר והיצירה – יום השבת (אי הפעולה הטאואיסטי. זוהי אנרגיה מיסטית הנקראת "מנוחה"). אך לעולם לא יוכל האדם "לשוב למקום שיצאת ממנו".
§עשר הספירות מצויות לא רק בעולם אלא גם בתודעה, וגם שם עליהן להיהרס ולהיבנות תדיר.
§עשרים ושתיים אותיות יסוד – בריאה במחשבה (פוטנציאל) ויצירה בדיבור (תוכנית מפורטת). כמו יצירה ספרותית. פואטיקה. הלשון היא מקום היצירתיות הרוחנית (מקום וכוח ההולדה = מעור = ברית הפה = ברית מילה, כוחות הנפש, בריאה. רק כאשר אברהם עבר את ברית המילה נשלם צלם אלוהים), והגנרטיביות הלשונית (הוצאה לפועל של כוחות השכל = ברית הלשון, יצירה מפורטת). ע"פ אבולעפיה, האותיות, מעבר להיבט המידע, הן גם צורות הדברים הקיימים. לדעתו, פירוש טקסט הוא חוויה נבואית. ההתעסקות באותיות באה במקום "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" (שמות כ'). אותיות הא'-ב' הן יסודות המציאות המחלקים לשלושה רבדים (שלוש אמות).
§שלוש אמות - 3 היסודות: 0 = רוח / אוויר = רחמים (אלוהים, גוף, מחיה נפש, נשמה, רוח הקודש), – = מים = דין (ארץ, קור, בטן), + = אש = חסד (שמים, ראש, חום). אמ"ש קובעות את שתי נקודות ההפכים -/מים, +/אש), ו"מכריע" אותן היסוד השלישי, הנעלה מכולם, הוא יסוד האחדות שבשילוש (0/רוח, היסוד המחיה, האוויר, האל). מכריע בין כף זכות וכף חובה (לשון החוק).
§על פי ספר היצירה, 6 הספרות האחרונות מציינות את ששת כיווני המרחב (שלושת הממדים); מעלה, מטה, צפון, דרום, מזרח ומערב + אמצע - היכל הקודש.
§ביצירה האנושית יש חיקוי ושותפות לדרכו של האל. "דע וחשוב וצור (יכולת היצירה תלויה בידיעה ובמחשבה), והעמד דבר (סדר העולם) על בוריו (במצבו הבריא והאמיתי) והשב יוצר על מכונו (האל על כסא כבודו)" (ספר היצירה א, 4).
§"אין כאל ישרון רכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים. מענה אלהי קדם ומתחת זרועות עולם" (דברים לג, 26). אלוהים מנהיג כרכב סוסים, את העולם, בולם ומרסן את התפשטותו. האותיות והספירות משולים לסוסים עם גבולות אלכסוניים שהם כיווני המרחב הקוסמי. לפי התיאור "שנים עשר גבולי אלכסון", שהם הקווים המקיפים את ששת פיאות הקוביה.

6. ספר הקבלה:
תורת הקבלה מתארת בשפה מיוחדת את השתלשלות סדרי עולם וכל מה שמתרחש בתוכו. מגלה את מקורות השורשים של כל מה שהיה, הווה ויהיה. הנסתר מקיים את הנגלה. כל הנראה בעין בא לנו מהסמוי. הבריאה והברואים פועלים על פי הנהגת עשר הספירות. אין שום תגלית בכל תחום שאיננה מוזכרת בקבלה.

ידיעת האמת וגילוי הסמוי
י = אצילות, אש, + ה = בריאה, מים, - ו = יצירה, אוויר, 0 ה = עשייה

האבות המתווכים: אברהם, יצחק, יעקב, עקיבא, שמעון ומאיר.

אברהם העלה על נייר (ספר היצירה) מספר יסודות חשובים על היקום והעבירם ליצחק והוא ליעקב שהעבירם ליוסף. יוסף מת בטרם הספיק להעביר סוד זה הלאה, ועם מותו, "מת" גם ידע זה. אחריהם בא משה (מ= מים, ש = אש, ה = נשמה) שהצליח להסיר מעליו את שלשלאות העבדות והבורות (משה היה מפרש הקול האלוהי לפי הרמב"ם. רק הוא יכול היה לשאת את קול האלוהים). ואז אלוהים נתן בידו את תורת הנגלה (10 הדברות, הברית בין העם לאלוהים) ואת הסוד הפנימי (הקבלה). משה בעקבות הגילוי, כתב את 4 הספרים הראשונים של התנ"ך. המשיך אותו רבי עקיבא (גלגולו של יעקב) = אחד (המאה ה- 1 לספירה) שכתב את ספר הבהיר (ואהבת לרעך כמוך, כל ישראל חברים), וטען ש"הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב עולם נדון והכל לפי רוב המעשה" (אבות ג, 19). אחריו בא רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י, גלגולו של אברהם ומשה) = יחידה / יחיד, שכתב את הזוהר (טען שהכל מתוכנן ומחושב). רבי מאיר בעל הנס (גלגולו של יצחק) = חיה / מיוחד (אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו). משה דה לאון העלה את הזוהר על כתב במאה ה- 13. במאה ה- 16 נוסדו 2 זרמים עיקריים בפירוש הקבלה; קורדברו (הרמ"ק) שכתב את פרדס רימונים והדגיש את נושא האצלה, ורבי יצחק לוריא (האר"י), שהדגיש את הצמצום. אחריהם באו חיים ויטל (עץ החיים) ויוסף אבן טבול. במאה ה- 18 הופיעו מפרשים דגולים; אברהם אעבולפיה (כתב את ספר הישר וכינה עצמו בשם רזיאל. המציא את טכניקות הנשימות ואת הגימטרייה של האותיות), רבי יוסף ג'קטילה, שלמה אלקבץ, יוסף קארו, הבעש"ט (רבי ישראל בן אליעזר) מייסד החסידות "דרכו של הלב", הרמב"ן (רבי משה בן נחמן), ויהודה לייב אשלג (בעל הסולם).

¨האלוהות בקבלה היא גם זכרית וגם נקבית.
¨אלוקים נמצא בכל והכל בו. הכל כלול בהכל, והכל יוצא מאחדות אחת עליונה.
¨"עץ הספירות" שורשיו למעלה (הרצון להשפיע) - מטרת הבריאה היא להטיב לברואיו, וצמרתו למטה (הרצון לקבל). תפקיד התורה והמצוות לעשות תיקון מהרצון לקבל לרצון לקבל על מנת להשפיע. הנאצל חייב לגלות את הרצון לקבל שבו. צד ימין = גברי (+), הרצון להשפיע, חסד, צד שמאלי = נשי (- ), הרצון לקבל, דין, האמצע צד האיזון (0) = רחמים.
¨האלוהות ירדה דרך עשרת שלבי המודעות בסדר יורד של אצילות (האצלת השפע). 10 = מראשית (1) ועד אינסוף (0). כל הספירות משקפות את העולם הטרנסנדנטי (אל טרנסנדנטי הוא אל מעבר לכל המשגה) המושלך עם העולם האימננטי (אל אימננטי הוא האל על כל תאריו, אל חי), ומשתקף בו כפי שלמעלה כך למטה. כל ספירה מבטאת מידה אחת ממידות האין סוף. לכן עלינו להביא לאחדות בין עולם עליון לעולם תחתון.
¨הקבלה מעניקה חשיבות אלהית לעולמות השונים – דרגות מציאות (האצלה), בעוד שספר היצירה מוצא את האלוהות באחדות שבתוך הריבוי (אין האצלה). ואכן יום הגאולה "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה יד, 8). עבר, הווה, עתיד, נסתר וגלוי, ידוע ובלתי ידוע, מהות ומציאות, מה שהיה ומה שעתיד להיות.
¨עץ הספירות משמש "סולם" לאדם להתחבר אל האינסוף האלוהי. אלו הם שלבים באבולוציה שלו להשגת האלוהים.
¨הספירות (מספרים ארכיטיפים שקיבלו משמעות סמלית מאוחר יותר) = כלים, גבולות, הפרדות, כיסויים על האור העליון (כלי = הרצון לקבל מתוך השפע. גודלו קובע את מידת התענוג. לכל אדם כלי הקיבול שלו המאפשר לו קליטת אור. האורות לא משתנים אלא הכלים. ככל שמתרחקים מאנרגיית אין סוף, כך מצטמצם הרצון לקבל. כך מצטמצם השפע. השפע נמצא יש מיש), אבן ספיר, השמים מספרים (הקשר בין לשון, אור ומציאות). הכלים נוצרו ממעגלי אור עצומים שזרמו ממרכז משותף.
¨על פי הארי, האל קודם צמצם את עצמו, העלים את עצמו בסתר הווייתו (גלות) אל תוך עצמו ולא האציל, ולאחר מכן השתלשל שלב אחרי שלב (כל העולם מתלבש בעולם שנמוך ממנו, כך שהעולם הנמוך נעשה לבוש לעולם שלמעלה ממנו. אבל כל העולמות מולבשים באורו של אלוהים = תורת היחסות). הצמצום יצר חלל רוחני = טהירו (השתוקקות, הפרש פוטנציאל, הצטיירות הדפוסים הראשונים לכל היש, האדם הקדמון) שאור האינסוף הסתלק ממנו וכך נשאר רק הרושם (רשימו). אלוהים נשאר להקיף את העולם מבחוץ.
¨הצמצום בעצם פירק (שבירה) את האנרגיה העליונה לשלילית (דין) ולחיובית (חסד). בתוך החלל נבראו העולמות – 10 הספירות. האור ירד בקו (מימוש, תכלית, הגשמה) דרך העיגולים (נצחי, הכלה, עיבוד) של הספירות (כלים). להוציא את שלוש הספירות הראשונות, יתר 7 הכלים לא עמדו בשפע והתרחשה תאונה קוסמית שכתוצאה התפזרו ניצוצות (קליפות, אנרגיית דין), ומקצת האור דבק בשברי "הכלים". וכשהגיעו לכלי מלכות, כבר לא היה אור אלא רק אור חוזר ונותר רק הרצון לקבל לעצמו בלבד. התיקון הוא לקבל על מנת לתת (דרך שבע מצוות בני נוח, תרי"ג מצוות) כדי להתחבר מחדש עם אור עליון (ליל שבועות מוקדש לתיקון = החזר אור). לפי חיים ויטאל, תלמידו של האר"י, הצמצום היה מעשה חופשי של אהבה.
¨לעומת האר"י, טען קורדיברו שהאלוהים שהוא האינסוף מתגלה (האצלה) דרך אור צחצחות ורק אז הכתר ויתר הספירות. הוא גם טען "ששלושים ושניים נתיבות" הוא גם מקום הבריאה וגם כלי הבריאה.
¨שפת הקבלה היא שפת הענפים = שפה רוחנית שאין לה מהות פיסית. כל צמיחה נובעת משורש עליון. קודם ונמשך. אותיות מצטרפות למילים, מילים למשפטים שיוצאים לפועל במחשבה, בדבור ובמעשה.
¨התורה שבכתב היא האש הלבנה (עץ החיים, עץ החירות) שאותיותיה מצטיירות באמצעות התורה שבעל פה (עץ הדעת, עץ הסייגים), האש השחורה – הדיו.
¨עץ הספירות בנוי משלושה משולשים (נר"ן):
משולש עליון (נשמה): כתר – חכמה – בינה = רוחניות. האני הגבוה (לפי השמאניזם: עולם עליון = צמרת העץ. לפי צ'ופרה: עולם וירטואלי = שדה הרוח).
משולש תחתון 1 (רוח): חסד – גבורה – תפארת = הענינים שבשכל (לפי השמאניזם: עולם תיכון = גזע העץ. לפי צ'ופרה: עולם קוואנטי = שדה ההכרה).
משולש תחתון 2 (נפש): נצח – הוד – יסוד – מלכות = ממד פסיכולוגי – ביולוגי (לפי שמאניזם: עולם תחתון = שורשים. לפי צ'ופרה: עולם חומרי = שדה פיזי).

האר"י שינה מעט. השאיר את בינה בנשמה, הוסיף ממד חיה לחכמה (אנרגיה רוחנית), וממד יחידה לכתר (כליל השלמות).

¨עץ הספירות בנוי מארבעה עולמות:
עולם אצילות: כתר– חכמה (אש, +, ניטרון, אנרגיה טהורה, הלשון האלוהית). יקום האש לפי ספר הידע.
עולם בריאה: בינה (מים, -, פרוטון, תודעה עילאית, עולם המרכבה, צורות נסתרות). יקום הצליל לפי ספר הידע.
עולם יצירה: תפארת (אוויר, 0, אלקטרון, עוצמה יצירתית, עולם המלאכים). יקום האור לפי ספר הידע.
עולם עשייה: מלכות (אדמה, עולם הגלגלים, 5 חומשי תורה).

ויש המחלקים:
אצילות: כתר – חכמה – בינה (י' - אש)
בריאה: חסד – גבורה – תפארת (ה' - מים)
יצירה: נצח – הוד – יסוד (ו' - אוויר)
עשייה: מלכות (ה' - אדמה)

¨4 רגלי כסא הכבוד (המרכבה): חסד = אברהם = דרום, גבורה = יצחק = צפון, תפארת = יעקב = מזרח, מלכות = דוד = מערב. מרכבת האל (הנביא יחזקאל, פרק א'), היא ספינת מסע שמימית (אש), העוזרת לאדם להבין ולעבור את הסודות הגלומים בעולם הספירות. מרכבת הבריאה – הנביא ישעיה (מלאכים מסוג שרפים בעלי 6 כנפיים), מרכבת היצירה – הנביא יחזקאל (מלאכים בעלי 4 כנפיים), מרכבת העשייה – הנביא זכריה (מלאכים בעלי 2 כנפיים).
¨כת האיסיים (בית שני, ספר חנוך), פיתחה את העבודה עם המרכבה דרך כניסה לפרד"ס והפסוק "קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מלאה כל הארץ כבודו (יחזקאל ו', 3).
¨העבודה הקבלית נעשית דרך התבוננות והקשבה פנימית. המתבונן האמיתי רואה, מבין ויודע (שמע). זוהי חכמה = אור עיניים. לדעת להסתכל בסוד אדונו, ואחת היא, לדעת את עצמו.
¨ההילות שמקיפות את האדם הן שם נרדף למושג "בצלם".


דרגות מימוש כוח הבורא – דרגות התגלותו של האל/האדם

אלוקים – אין לו מקום, לא גבול ולא שם (ללא כלי הוא לא בר השגה)

אור עליון (אור מצוחצח, אור צח, אור קדמון)

מפץ גדול - שבירה

כתר – אדם קדמון – פרצוף אריך אנפין - מוח עליון - מטטרון
צ'אקרה 7 – הקודקוד, אחדות, צבע לבן


צד ימין, מוח שמאל צד שמאל, מוח ימין
חכמה – אבא עליון – מהות (אפור) בינה – פרצוף אמא (שחור)
רזיאל – אופנים צפיאל - אראלים

צ'אקרה 6 – העין השלישית (איזון פנימי בין חכמה לבינה), צבע אינדיגו

עולם מלאכי על

(דעת – האני המדומה)
צ'אקרה 5 – הגרון, צבע כחול

חסד – מלאך מיכאל (כחול) גבורה - מלאך גבריאל (אדום)
צדקיאל – חשמלים סמואל - שרפים

תפארת – פרצוף זעיר אנפין – מלאך אוריאל - מלפנים (צהוב)
מיכאל - מלאכים
צ'אקרה 4 – הלב (איזון פנימי בין חסד, גבורה, תפארת), צבע ירוק

מלאכים (שרת + חבלה), אינטליגנציות חופשיות, ישים רוחניים

חסד, גבורה ותפארת הן ספרות הרגשות הפנימיים. הן נחוות מבפנים לפני הביטוי החיצוני. שלושת הספרות נצח, הוד ויסוד מבטאים רגשות חיצוניים.

נצח (ירוק) הוד (כתום)
הניאל – אלוהים רפאל – בני האלוהים
צ'אקרה 3 – מקלעת השמש (איזון בין נצח להוד), צבע צהוב

יסוד (סגול)
גבריאל - כרובים
צ'אקרה 2 – אברי המין, צבע כתום

מלכות – נוקבא - מלאך רפאל – מאחור (חום אדמדם)
מטטרון
צ'אקרה 1 – עצם הזנב, צבע חום-אדום

ארבעת היסודות – ארבעת כוחות המודעות = מלאכי עליון
מיכאל (חסד, +), גבריאל (גבורה, -), אוריאל (תפארת, 0), רפאל (אדמה).

מועצת התשעה:
מטטרון – חיות קודש (כתר), רזיאל – אופנים (חכמה), צפיאל – אראלים (בינה), צדקיאל – חשמלים (חסד), סמואל – שרפים (גבורה), מיכאל – מלאכים (תפארת), הניאל – אלוהים (נצח), רפאל – בני האלוהים (הוד), גבריאל – כרובים (יסוד).


שערי אורה (ג'קאטילה) השערים – מפתחות ל"השגתו" של "אלוקים" על פי הקבלה (72 כוחות מודעות):
עולם האלוהות הנסתר הוא עולם הלשון, עולם השמות האלוהיים. השמות הם סמלים המתארים את החיים הגנוזים של האלוהות.
1. אדני – מידת מלכות (קו האמצע) – עץ הדעת. כל השפע נאצל מן המקור שהוא האינסוף. אדני הוא גם ברכה מלשון בריכה, גם אבן יסוד לכל הבניינים, גם בית מקדש אשר שכנתי בתוכם.
2. אל חי – מידת יסוד (אל שדי). ממנו נמשך הכוח והשפע אל אדני. מקור מים חיים, טהרה, תורה ומצוות. צדיק. השבת היא מקור הברכות.
3. צבאות – מידת נצח/הוד.
4. יה -וה – קו האמצע – גזע העץ - תפארת. י- פליאות חכמה. ה – בינה – עץ החיים. ו – 6 הספירות (יסוד, הוד, נצח, תפארת, גבורה, חסד). ה – מלכות. משה היה היחידי שראה את אלוהים פנים אל פנים, בעוד שאחרים ראו בדמיונם.
5. אלוקים – מידת גבורה.
6. א-ל – מידת חסד.
7. הויה (יה-וה) – מידת בינה.
8. יה – מידת חכמה.
9. אהיה – מידת כתר. אין דרך לדעת, אין דרך לחקור (אצילות).


חוק ה- 18 לפי ספר הידע בהשוואה לקבלה (מקרו = מיקרו)
שם השם המפורש הוא המשולש הראשון של האטום הראשון המורכב מארבעת היסודות: י = אש+, ה = מים-, ו = אוויר0, ה = אדמה, וממנו השלכות של משולשים נוספים שיצרו יקומים ואת האדם.

כל יסוד עצמו הוא משולש המכיל אש/+, מים/-, אוויר/0.

כל יסוד מהווה עץ ספירות המייצג 18 כוחות מודעות. ארבעה יסודות מהווים ארבע עצי ספירות המייצגים 72 כוחות מודעות - 18x4 = 72 (לפי ספר הידע רמת אנרגיה 72 ממד אבולוציה 18).

התפלגות כוחות המודעות בעץ האש:

יסוד אש קוטב חיובי (+)
+ -
חכמה + בינה +
חסד - גבורה -
נצח 0 הוד 0

יסוד אש קוטב שלילי (-)
+ -
חכמה + בינה +
חסד - גבורה -
נצח 0 הוד 0

יסוד אש קו האמצע (0)
תפארת (+, -)
יסוד (+, -)
מלכות (+, -)

כל קוטב לכשעצמו הוא מגן דוד: מגן הדוד של הקוטב החיובי, מגן הדוד של הקוטב השלילי ומגן הדוד של קו האמצע. יחד יוצרים את מגן הדוד התלת ממדי = המרכבה = 18 כוחות מודעות (72 כוחות המודעות של כל ארבעת העצים).

כנ"ל לגבי עץ הספירות של יסודות מים, אוויר, אדמה.
(ם.הידע)
להמשך..

תודעה עפ''י הקבלה

תודעה בקבלה תודעה היא יציאה מאפלה לאורה. המחשבה מעצבת את מה שאנו רואים כמציאות, כפי שהמציאות מעצבת את מחשבתנו – שותפים בבריאה ולא צופים. כאשר יוכל האדם ליצור מעגל עם מודעותו, הוא יוכל לחלוף מרחק של טריליוני ק"מ בבת אחת (לפי הקבלה האור אינו נע, הוא אחד). ארבע דרגות של תודעה (פרד"ס): 1. פשט (נהר פישון – פי שונה הלכות) – תודעה נמוכה – תפיסה חושית של המציאות. פירוש דקדקני. 2. רמז (נחל גיחון) – תודעה מדעית – חוקים, דרישה להוכחה, פירוש אלגורי. 3. דרש (נהר חדקל – חד קל) – תודעה פילוסופית – גילוי משמעויות חדשות בעולם התופעות, חריפות הדרשה התלמודית. 4. סוד (נהר פרת – פריון ורבייה) – תודעה המבקשת להיכנס לנסתרי ההוויה ולגלות חוקיות עמוקה, מיסטיות. להמשך..

עפ''י הקבלה

המלצה: לכל הרוצה להתחיל הקבלה רצוי ראשית ללמוד את ספר פרדס רימונים של הרמ''ק רבי משה קורדוברו ספר פרדס רמונים שער א פרק א פרק ראשון: השער הראשון הנקרא עשר ולא תשע: ידוע ומפורסם כי בדבר מנין הספירות כל העוסקים בחכמה הזאת הנעלמת הסכימו פה אחד היותם עשר ואין בדבר זה מחלוקת כלל. והנה זהו אחד מן הדברים אשר בהם נכרת ברית בחכמת הספירות והנה אתנו ספר יצירה המכונה לאברהם אבינו ע"ה. ויש מכנים אותו לר"ע ואינה מוסכמת. והנה דברי הספר הזה עמקו שגבו ויסתרו מעיני שכל מבט המעיינים ואף אם רבו בו פירושים שונים עכ"ז עדיין בכל חלקיו צריכים אנו למודעי. ועכ"ז נפרש דבריו בכל האפשר לקוצר שכלנו הדל. וז"ל עשר ספירות בלי מה מספר עשר אצבעות חמש כנגד חמש וברית יחיד מכוונת באמצע במלת לשון ובמלת מעור עכ"ל. עם שעלה בדעתנו שלא לבאר המשנה הזאת מפני שנכחד ממנו עמקיה וסודותיה שהם ודאי למעלה משכלנו ואין איש יוכל לרדת לעומק לשונה זולת הרשב"י ע"ה ור' עקיבא ע"ה די מדרהון עם בשרא לא איתוהי. אבל מפני החוב המוטל עלינו נפרש בה בחזקת היד. ומה שיש לדקדק בה. ראשונה הוא אמרו עשר ספירות בלי מה מספר. כי לפי האמת הוא מיותר כי מן הראוי שיאמר עשר ספירות בלי מה נגד אצבעות, מספר למה. שנית אמרו חמש למאי מבעי ליה. ג' לפי דבריו הם י"א כי הם חמש כנגד חמש וברית שהוא באמצע הם י"א. ד' אמרו במלת לשון ובמלת מעור נראה שהם שני מכריעין ושניהם למה. ה' כי מה כוונתו לבאר לנו אם הם כנגד האצבעות. כי לפי הנראה אין זה המתיחס אל הדרוש אשר הוא בו. ו' השתא דנחית לבאר באברים היה ראוי שיבאר כל האברים שרמוזים הספירות בהם כמו שנבאר בשער הנשמה בפרק ד' בע"ה בס"ד. ונאמר כי בעל הספר הזה כוון להסתיר בפרק זה כל חכמת הספירות ולהכריח אותה. ואמר כי הם י' ספירות ומפני שאמר שהם עשר שמזה ימשך קצת ענין הגבול והגשמות אחר שנחלקים במספר, אמר שהם בלימה פי' ב' מלות בלי מה והכוונה בלי מהות. כי אע"פ שלא נשמר מאמר פינו באמרנו עשר, עכ"ז האמונה האמיתית שהם בלי מה בלי מהות. הכוונה שאין להם מהות מושג אל בני אדם לפי שאינם מוגבלות ולא מושגות מפני שהם נשללות מהגבול ומהגשמות, ומה שאינו גשם לא יושג כי אם בלב משכילי עם בני ישראל דרך ראות כמו בנבואה. וטעם מספר הי' אחר שהם בלי מה יתבאר בשערים הבאים בע"ה. ואמר מספר י' וכו' מפני שלא נבא לומר מרוב הדוחק מפני קוצר ידיעתינו שאין במציאות כי אם האחד הפשוט לזה אמר כי הם ממש מספר. ולשון הספירות הוא לשון מספר שישפוט בהם המספר ואף אם הם בלי מה. והעד על זה שמם שהם ספירות לשון מספר כדפירשנו. ולהכריח שהם מספר ושמספרם י' אמר מספר י' אצבעות. והכתוב אמר (תהלים ח' ד') כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך. והנה מן הכתוב יוכרח כי בריאת שמים וחיליהם הם ע"י האצבעות שהם כינוי אל ספירותיו של ממ"ה. והנה האצבעות הם י' א"כ נמצאו שהספירות שבהן היה בריאת העולם הן י'. חמש נגד חמש. הוקשה לו שהכתוב אמר (ישעיה מ"ח י"ג) אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים, הנה נמצא שהשמים הם מעשה יד אלקים שהם ה' אצבעות והן ה' ספירות לבד ולא י'. לזה אמר ה' כנגד ה' כי כיון שהשמים הם מעשה יד אלקים והארץ מעשה יד אלקים נראה כי ודאי שניהם יחד הם י' וזהו ה' כנגד ה' ה' מימין וה' משמאל ימין למעשה שמים ושמאל למעשה הארץ. וברית יחיד מכוונת באמצע. הוקשה לו כי אין מענין זה הכרח כי נאמר שהם ה' או שהם כ'. והטעם כי האצבעות הם כ' י' בידים וי' ברגלים כללם כ' [וכן נאמר בספירות ג"כ]. מה תאמר שהי' שברגלים הם צל ודמיון לי' שבידים ולעולם אינם אלא י' ספירות אלא שהרמז כי י' ספירות דבריאה צל ולבוש אל י"ס שבאצילות כמו שנבאר בשער אבי"ע בע"ה. א"כ נאמר שלעולם אינם אלא ה' וה' השמאליים הם צל אל הה' הימניים, ולעולם הספירות אינם אלא ה'. או חזר הדין ונימא שהם כ'. לזה הכריח שתיהן בבת אחת באמרו וברית יחיד כו'. וכלל הדברים כי מאחר שבין ה' לה' מצינו יחוד וברית המייחדם נמצא שהחמש הימיניים וה' השמאליים הם דבר א' וענין א' שכללם י' ספירות. מה שלא מצינו כן בין י' שבידים לי' שברגלים שנראה היותם שתי מערכות כל אחת מי' זו צל ולבוש לזו. והמכריעים בין ה' לה' הוא לשון מכריע בין האצבעות של ידים, וברית מעור בין י' שברגלים. ובספירות בענין הזה שהם חמש כנגד חמש, בדבר הזה פי' המפרשים שני פרושים. הא' הוא שערכו הספירות לשתי מערכות. המערכת הא' הוא כתר חכמה בינה גדולה גבורה הם ה', ואמרו שהם לנהל העליונים. ות"ת נצח והוד יסוד ומלכות, היא מערכת שניה לנהל התחתונים. ואף שאין ענין אמרם לנהל העליונים ולא לנהל התחתונים מוסכם אצלנו. עכ"ז בענין חלוק הספירות כיוונו יפה. כי כן סברת הרשב"י ע"ה בקצת מקומות ובפרט בענין התפילין כי ד' פרשיות של ראש הן חכמה ובינה גדולה גבורה, וביד הם ת"ת נצח הוד יסוד, כן בארו בזוהר פ' ואתחנן (דף רס"ד.). ועם היות שהדברים האלה צריכין עיון נמרץ כי הוא כתב במקום אחר כי ד' פרשיות הן ד' אותיות, עכ"ז יצא לנו מכללות דבריו כי הספירות נחלקות לב' מערכות כדברי המפרשים. וכן בענין מרכבות בספירות פירשו בתיקונים (בהקדמה ד"ג ובתז"ח דף קי"א) שפני אדם על הכסא הוא חכמה כ"ח מ"ה כמנין אד"ם, ונשר בינה, ואריה חסד, ושור גבורה, הרי מרכבה עליונה. ותחתיה מרכבה שניה, והם פני אדם ת"ת, נצח הוד יסוד, אריה שור נשר, הרי מרכבה שניה. וכתר עליון כולל הכל למעלה ומלכות כולל הכל למטה. הרי שחלק הספירות לשתי מערכות כנזכר. להמשך הספר..

חלוקת עולם הצומח בתורה

חלוקת עולם הצומח בתורה מאת: אראל קוד: חלוקת עולם הצומח בתורה בתנ"ך מדע הבוטניקה בימינו מכיר מאות אלפי מינים שונים של צמחים. כדי להקל על הלמידה והמחקר הבוטניים, פותחו מספר שיטות לסיווג הצמחים לפי משפחות. אין שיטה אחת "נכונה" - הבחירה בין השיטות היא עניין של נוחות. גם בתורה ניתן למצוא חלוקה של עולם הצומח לקבוצות - בפרשת בריאת העולם. החלוקה נזכרת פעמיים: בראשית א 11-12: " ויאמר אלוהים: תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע , עץ פרי עושה פרי למינו, אשר זרעו בו על הארץ; ויהי כן. ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע, למינהו, ועץ עושה פרי אשר זרעו בו, למינהו; וירא אלוהים, כי טוב ". בראשית א 29-30: " ויאמר אלוהים: הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ, ואת כל העץ אשר בו פרי עץ , זורע זרע: לכם יהיה לאוכלה. ולכל חית הארץ ולכל עוף השמיים ולכול רומש על הארץ, אשר בו נפש חיה, את כל ירק עשב , לאוכלה; ויהי כן ". המפרשים נחלקו בהבנת הפסוקים; באופן כללי ניתן למצוא שתי שיטות של חלוקת עולם הצומח: 2 קבוצות - פרי האדמה, פרי העץ יש אומרים, שהמילה "דשא" בלשון המקרא (שלא כמו בלשון ימינו) משמעה "צמח" באופן כללי; " תדשא הארץ דשא " = תתכסה הארץ בצמחיה. לפי זה, עולם הצומח מתחלק לשתי קבוצות - עשב , עץ; והיא מקבילה לחלוקה ההלכתית בין פרי האדמה לבין פרי העץ : עשב = פרי האדמה עץ = פרי העץ. עולם הצומח התחלק בין האדם לבין החיות (ע"ע מזון האדם ומזון החיות לפני המבול ): האדם קיבל את הזרעים של העשבים ואת הפירות של העצים, והחיות קיבלו את ה" ירק עשב ", כלומר את החלקים הירוקים של העשבים (עלים, גבעולים וכו'). [ע"ע: רש"י, רש"ר הירש, מ"ד קאסוטו] 3 קבוצות - חסרי זרע, חשופי זרע, מכוסי זרע יש אומרים, שהמילה "דשא" בלשון המקרא (בדומה ללשון ימינו) מציינת משפחה מסויימת של צמחים. לפי זה, עולם הצומח מתחלק לשלוש קבוצות: דשא , עשב , עץ ; חלוקה זו דומה (אם כי לא זהה) לחלוקה הבוטנית המקובלת בין חסרי זרע, חשופי זרע, מכוסי זרע: דשא = צמחים ללא זרע (מתרבים ע"י נבגים): מערכת האצות, מערכת הפטריות, מערכת הטחבים, מערכת השרכים. עשב מזריע זרע = צמחים בעלי זרע אך ללא פרי: תת-מערכת חשופי הזרע. עץ פרי עושה פרי למינו אשר זרעו בו = צמחים בעלי זרע ופרי: תת-מערכת מכוסי הזרע. עולם הצומח התחלק בין האדם לבין החיות (ע"ע מזון האדם ומזון החיות לפני המבול ): האדם קיבל את הצמחים המפותחים יותר (בעלי הזרע), והחיות קיבלו את ה " ירק עשב ", המקביל ל" דשא ", כלומר את הצמחים הירודים יותר (חסרי הזרע).

עפ''י הקבלה

אי אפשר ללמוד וללמד קבלה ללא לימוד ממעמיק של כל מר''ן ר' יוסף ג'קטיליה ספר שערי אורה הקדמה שאלת ממני אחי ידיד נפשי להאיר לפניך נתיב בעניין שמותיו של הקב"ה יתעלה ויתברך, להפיק בהם רצונך ולהגיע בהם למחוז חפצך. ולפי שראיתי כוונתך ישרה וטובה יותר משאלתך, הוצרכתי להודיעך איזה דרך יחלק אור ומה הוא הדרך שהשם יתברך חפץ או אינו חפץ. וכשתגיע לידיעת דבר זה אז תקרא וי"י יענה, ותהיה מן הקרובים אליו ותאהב אותו בכל נפשך, ותתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך: הלא ידעת אם לא שמעת אלהי עולם י"י, מפניו יחילו עליונים ותחתונים, מפחדו תרעש הארץ ולפני זעמו מי יעמוד ומי יקום בחרון אפו (נחום א, ו). הן בקדושיו לא יאמין ושמים לא זכו בעיניו, אף כי נתעב ונאלח איש שותה כמים עולה (איוב טו, טו טז). והיאך ישתמש ילוד אשה בשמותיו הקדושים ויעשה מהם גרזן לחתוך בו. ומי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן לשלוח יד בכתר מלכות ולהשתמש בו? והנה אמרו רז"ל: כל ההוגה את י"י באותיותיו אין לו חלק לעולם הבא. והנה קדוש עליון ר' חנינא בן תרדיון שלא היה הוגה את י"י דרך חול ודרך תשמיש, זולתי דרך כבוד כדי ללמוד ולהבין דרכי י"י יתברך ועם כל זה נענש, אנו העניים והחסרים קל וחומר. הלא תראה מה שכתב י"י יתברך בתורתו: לא תשא את שם י"י אלהיך לשוא (שמות כ, ז). ואף על פי שבא להזהיר על שבועת שקר הוציא הדבר בלשון שיש משמעות שלא תשא את שמו על שפתיך לבטלה; שהיה יכול לומר לא תישבע בשם י"י אלהיך לשקר, אבל כשכתב לא תשא וגו' שמע מינה תרתי. ומשה רבינו עליו השלום כשעלה למרום למד ממלאכי השרת סוד הזכרת י"י יתברך, והזהיר את ישראל על זה ואמר: כי שם י"י אקרא הבו גודל לאלהינו (דברים לב, ג). ואם מלאכי מעלה מוזהרים בהזכרת י"י יתברך, על אחת כמה וכמה רימה ותולעה, וכל שכן המתפתה בדעתו להשתמש בכתר קונו. קל וחומר שאין בזמן הזה בקיאין בהזכרת יוי ובשימושיו על דרך הפעולה. ואם כן לא יעלה ביד המזכירו רק איבוד עולמו ומעלה חרס בידו, ועל כיוצא בו אמרו רז"ל: כל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם: להמשך הספר..

עפ''י הקבלה

לא ניתן ללמוד קבלה הן עיונית והן מעשית ללא הבנת כתבי ר' נחוניה בן הקנה ספר הפליאה ד"ה כשעלה משה רבינו ע"ה בהר סיני כשעלה משה רבינו ע"ה בהר סיני להוריד תורה לישראל. שאל למטטרו"ן מהו בראשית ברא אלהים. א"ל תורה רשומה נקראת ראשית והיא האצילה הבינה הנקראת אלהים א"ל משה ואימא ראשית הוא הכתר עליון שהוא ראשית לאצילות ומה שנקרא תורה רשומה ראשית לדין ולרחמים. ור"ל הכתר האציל החכמה. שהיא תורה רשומה. שכולם נקראים אלהים בהסתלק עלת העלות מהם. ובהיותו עמהם נקראים כולם יהו"ה. א"ל הב' של בראשית מוכיח שהוא בחכמה עלאה שא' מורה על הכתר ולא כתב ראשית ברא אלהים. א"ל ולמה לא כתב ראשית ברא אלהים. א"ל כדי לבטל דבריך שלא תאמר כאשר אמרת. א"ל רבונו דעלמא למה לא כתב ראשית ויהיה כדברי. א"ל דע לך משה שאינו דומה הקרוב אל המלך כרחוק ממנו. כי הקרוב שני אל המלך ונתן לו כח וממשלה שיקרא האצילות בשמו. ובעבור שהיא נקודה דקה וסתומה והעולם השפל שלמטה אינו כדאי שיזכר אצלם שהכתר האציל החכמה וע"כ נכתב בראשית להיות אצילות מן החכמה. והב' מורה חכמה שנית לאצילות. ולמה לא כתב בראשי בלא תי"ו א"ל הב' עם הת' היא בת ולומר שהאצילות האחרון נקרא בת החכמה וע"כ שמותיהם שוים לבעלי העבודה ולומר לך ג"כ שלא היה האצילות רק עד הבת. ולכן נקרא שדי שאמר לעולמו די. ולמה יו"ד סמוך לתי"ו לומר לך שהיא מזוגה מן היו"ד שהיו"ד בכל מקום מורה רחמים. ולמה א' וש' סמוכים לומר שאש גוברת על הבת מצד שהיא סמוכה לעולם השפל. והוא עולם הפחד. ולמה ר' סמוך לא' כדי שיתחבר הר' עם הא' וש' והוא רא"ש. ועוד בא הא' באמצע בראשית להורות שכח בראשית הוא מן הא' ובהיות הא' עם החכמה הוא ראש ובהסתלק הא' נעשה ר"ש. גם הב' שנתחבר עת הת' ונעשת ב"ת נתחבר עם הא'... להמשך...