פרשת תצוה - סוד תיקון נח על ידי משה

פרשת 'תצוה' חריגה במובן שמאז לידתו של משה רבנו בתחילת חומש 'שמות', היא היחידה בה לא מוזכר שמו של משה. במדרש מסבירים את זה מהסיבה שבזמן שחטאו בני ישראל בעגל והקב"ה רצה לכלותם, אמר משה, "וְעַתָּה, אִם-תִּשָּׂא חַטָּאתָם; וְאִם-אַיִן--מְחֵנִי נָא, מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שמות ל"ב ל"ב). ברגע שמשה הוציא את המילה, מחני, הובטח שיתקיים הדבר. קללת חכם תופסת אפילו אם באה על חינם. בספר 'ישמח משה' יש אזהרה שאסור לבן אדם לקלל את עצמו אפילו על תנאי. כמו להגיד אם משהו מסוים לא יקרה, תבלע אותי האדמה. כי יש ממונה בשמיים שעומד ומצפה לשמוע מפי האדם שמקלל עצמו ומיד מקיים את קללתו. על זה אמר דוד המלך, "אֶשְׁמְרָה דְרָכַי, מֵחֲטוֹא בִלְשׁוֹנִי: אֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם בְּעֹד רָשָׁע לְנֶגְדִּי" (תהילים ל"ט ב'). צריך לשקול היטב את מה שיוצא מפינו. ססס

אולם כדי להבין את עומק הענין, עלינו להתבונן בקשר שישנו בין פרשת 'תצוה' ופרשת 'כי תשא'. כתוב שהקב"ה אמר למשה, אם אתה אומר, 'מחני נא', אז אני מוציא את השם שלך מהפרשה שלי, פרשת 'תצוה', ולא מהפרשה שלך, פרשת 'כי תשא', בה מוזכר חטא העגל. מה זה פרשה שלי, פרשה שלך ולמה דוקא הפרשה שמספרת על חטא העגל היא פרשתו של משה?. ןןן

ראשית צריך להבין את תפקידו של משה. משה לקח על עצמו "פרויקט" להרים את ראשם של ישראל. משה לקח עם של עבדים ורומם אותם למדרגה של בני מלכים. פרשת 'כי תשא' פותחת, "כִּי תִשָּׂא אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לִפְקֻדֵיהֶם, וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה', בִּפְקֹד אֹתָם; וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף, בִּפְקֹד אֹתָם". כי תשא, תרים את ראשו וקרנו של ישראל.נננ

בפרשת 'כי תשא' מתבטאת כל מהות העבודה של משה ולכן נקראת הפרשה של משה. לאחר חטא העגל, אומר משה לקב"ה, "אִם-תִּשָּׂא חַטָּאתָם.... וְאִם-אַיִן.... מְחֵנִי נָא". אם אין מצב שאני יכול לעשות את העבודה שלי ולזקוף את ראשם, אלא להפך, אתה רוצה לגזור עליהם גזרות של כליה, אז מחני נא מספרך. םםם

זה מנהיג אמיתי, זהו שנקרא רבי אמיתי - ר"ת ראש בני ישראל, רבי אמיתי, מנהיג אמיתי, מרים את הראש, לא נותן לתלמידיו לשקוע. מממ

בעבודה ה', העבודה הרוחנית, יש עליות וירידות, יש מצבי קטנות מוחין וגדלות מוחין, מצבים שבהם האורות נמצאים בכלים ומצבים שהאורות מסתלקים. משה רבנו לא רצה לראות את כלל ישראל במצבי קטנות, אלא במצבי גדלות בלבד. לכן זה נקרא 'כי תשא' את ראש בני ישראל - שהראש במקום יש נשיאת ראש, יש מצב של גדלות. אפשר ש'נשיאת ראש' מעיד על מצב של גדלות שבו הראש הוא הנשיא, הוא השולט במערכת. כמו שאמרנו פעמים רבות, יהודי צריך להיות מל"ך (ר"ת מוח, לב, כבד), ולא להפך. ללל

גם המילה אדון, המנהיג של נתיניו, מעידה על האופי הרצוי שלו. אדון זה מלשון אדנים, כמו אדן החלון שעליו נשען כל החלון, כמו אדני העמודים בבית המקדש שעליהם נשען כל המבנה. אדון זה לא מי שיושב על הראש של האנשים, אלא להפך, הוא זה שעליו נשענים, הוא זה שמנשא את ההמון. וכזה היה משה. כככ

לכן דוקא הפרשה של חטא העגל, הנפילה הכי גדולה של עם ישראל, נקראת פרשתו של משה. זה לא חכמה להיות מנהיג שמקבל קהילה מושלמת של לומדי תורה, אלא דוקא קהילה כזאת שעושה עגל, ולמרות זאת המנהיג מסוגל להרים את ראשם, זאת הגדולה האמיתית. ייי

הקשר בין משה לנח

"מְחֵנִי נָא", יש עוד דבר חשוב בעניין צמד המילים הללו. בשביל להבין במה מדובר צריך לחזור אל נח. המבול נקרא 'מי נח' וזה מתמיה, הלא נח הוא זה שהציל את כל העולם, בזכותו הייתה המשכיות לחיים. למה לקרוא למים המשחיתים על שמו?. טטט

הסיבה נעוצה בהנהגתו של נח. נח לא התפלל על בני דורו. הוא לא עשה את המעשה הנכון כדי להציל את הדור. הקב"ה אמר לנח לעשות תיבה יותר ממאה שנה לפני המבול. לבנות תיבה בזמן ההוא דוקא על הררי אררט בגיל חמש מאות, מעשים שנראים די מוזר. הכול היה כדי לעורר את בני דורו לשאול שאלות, אולי יקבלו הרהורי תשובה. אלא שמעשיו של נח, התיבה, זה לא מספיק, צריך היה נח להתפלל על בני דורו, ולבנות להם משכן.חחח

משכן זה מלשון משיכה. הקדושה של המשכן זה מושך כל אחד פנימה, מכנס אל תוכו את כולם. כתוב שכל יום יוצאת בת קול מהר חורב ומזהירה על עלבונה של תורה. בשביל מה יוצאת בת קול? הבעל שם טוב אומר שאם יש לבן אדם איזה התעוררות לעבודת השם זה מפני שעמוק בפנים הוא שמע את אותה בת קול. הקדושה הולכת ומכריזה על עצמה. על פי ההלכה, בית הכנסת צריך להיות גבוה מכל הבתים, למרות שזה לא תמיד אפשרי. בית הכנסת עומד ומכריז, הנה אני פה. כשיש בית כנסת בעיר זה מאיר לכל בית ישראל. זה מחמם את הלבבות של האנשים. אולי, למרבה הפלא, כאן בארץ לא כולם מרגישים את זה, אבל כל יהודי שהיה בטיול בחו"ל, יודע שהמפגש עם בית הכנסת שם, מעורר התרגשות פנימית חזקה, שרוב האנשים לא מוצאים לה הסבר. זזז

אם נח היה הופך את השיטה והיה עושה מהתיבה בית מקדש, משכן. לא הולך בדרך של תוכחה, תראו הנה אני בונה לי ולמשפחתי תיבה, היזהרו מהמבול, תכינו את עצמכם, כי כתוב על רשעים שגם בפתח הגהנום לא חוזרים בתשובה. לרשעים כאלה, כמו בדורו של נח, לא תעזור תוכחה. אבל אם יש משכן, כח המשיכה שבו כבר יעבוד על דרך שמים שוחקים אבן. זה מה שלמד רבי עקיבא וזה מה שנתן לו את הכח לקום ולהתחיל ללמוד תורה בגיל ארבעים. בכח ההתמדה, המים שהם הדבר הכי רך שוחק אפילו אבנים. מים זה תורה שחודרת גם אל מח שהוא כמו סלע. גם הקדושה שיוצאת מבית הכנסת תחדור אחרי מאה שנה אפילו באלה שיש להם לב אבן. ווו

מסופר על הרב לופיין זצ"ל שחי בחיפה. במשך שנים, הוא היה יוצא כל שבת מפתח ביתו, עובר ליד הקיוסק הפתוח, ומברך את בעל הקיוסק בשבת שלום. שנים הוא היה נוהג ככה. גם כשעבר לגור בדירה אחרת, היה עושה סיבוב במיוחד, רק כדי להמשיך לברך את אותו יהודי. בסוף חייו, שבת אחת, פנה אליו בעל הקיוסק ואמר לו כך - לי נמאס, אני לא יודע איך לך לא נמאס, אבל לי נמאס. הוא סגר את הקיוסק, הצטרף אליו לבית הכנסת, ולימים נעשה בעל תשובה. ההה

לכן משה אומר, "מְחֵנִי", שזה אותיות מי נח, זהו התיקון למעשיו של נח. בשני המקרים היו דינים גדולים בעולם שאיימו להשמיד את הנפשות הפועלות. במבול, כל באי העולם ובחטא העגל, עם ישראל. אלא שמשה מתפלל על עם ישראל לפני צאת הגזרה ומוכן ששמו ימחה מהתורה למען עם ישראל, ונח, רק כאשר יצא מהתיבה, הבין שהיה צריך להתפלל ורק אז בכה על בני דורו. דדד

לכן כשמשה אמר 'מחני נא', הקב"ה אמר לו, אתה לא תהיה כמו נח, אתה תעשה משכן שיאיר לכל העולם, שיחבר את כל הנשמות מחדש. גגג

אדם יש משהו מיוחד שאין לאף אחד, שמהבחינה הזו הוא יחיד בדור. כל אחד יש לו אש משלו. כל אחד יש לו את העניין המיוחד שלו וצריך רק להיות בטוח ולדעת כמה שהוא חשוב, כמה שהוא יכול להועיל לעצמו ולכל העולם כולו, כי אין לאף אחד את הנכס שיש לו. לכן גם לא צריך לקנא. בבב

משה רבנו הוא צדיק הדור שמקים את המבנה השלם. במשכן כל אחד הביא את החלק שלו, את התרומה שלו, ומשה רבנו חיבר את הכול. החיבור הזה זה הכוח של המשכן שעושה שלא יהיה מבול. התיבה מצילה יחידי סגולה מהמבול, לעומת המשכן, שכולם שותפים בו, והוא נותן כוח שלא יהיה מבול בכלל.

פרשת כי תשא - סוד הכפיה הדתית

אלות רבות נשאלו כבר על פרשת חטא העגל. מה בדיוק קרה שם? סברה אחת אומרת, שבני ישראל טעו בחישוב הארבעים יום שמשה היה אמור להיות בהר סיני ולשוב אליהם וכתוצאה מכך התערערה אמונתם. בנוסף, גם השטן לא כפה על שמריו ביודעו כי הלוחות שיביא משה, יביאו חירות לעולם, כמו שמובא בגמרא - "אל תיקרי חרות אלא חירות", חירות ממלאך המוות. השטן בלבל את העולם והחשיך אותו כך שישראל חשבו שמשה אבד. הוא גם הראה להם תמונה של מיטתו של משה רבנו בשמים כדי לשכנע אותם שמשה נפטר ולא ישוב. כתוצאה מכך חלשה דעתם של ישראל. עעע

מי שנכנס לתמונה באותו הרגע היו הערב רב, אוסף של קוסמים, כארבעים אלף במניין, שבראשם עמדו שני המכשפים הגדולים של מצרים, בניו של בלעם הרשע, יונוס ויומברוס. הערב רב עלו עם בני ישראל ממצרים לאחר שראו את חורבן מצרים. משה רבנו התעקש לצרפם אל עם ישראל במחשבה שיהפכו לגרי צדק. הם ליוו את עם ישראל כל הדרך, אבל היו מחוץ לענני הכבוד, ביחד עם הטמאים והבהמות. ברגע שמצאו שעת כושר, העדרו של משה רבנו, פעלו את פעולתם. פפפ

כשהחלו, ביחד עם ההמון שהצטרף אליהם, לבא בתלונות על משה, קם חור, בנה של מרים הנביאה, והתרה בהם. מיד הרגו אותו וניגשו ישירות אל אהרון הכהן ואמרו לו, "קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ". אהרון ניסה בכל דרך להשהות אותם ולהרוויח זמן עד שובו של משה. הוא ביקש שיאספו את כל תכשיטי הזהב של נשותיהם ולאחר שהנשים סרבו בכל תוקף להשתתף בעבודה זרה, אספו הגברים את נזמיהם עצמם והביאו לאהרון. אהרן לקח מידם את הזהב והשליך אותו באש. יש אומרים, שמיכה לקח את הלוח שהיה כתוב עליו "עלה שור" והשם המפורש, הלוח שהשתמש בו משה רבנו להעלות את ארונו של יוסף מהיאור בשעת יציאת מצרים, והשליך אותו אל האש ביחד עם הזהב. צצצ

התוצאה הייתה מחרידה. מתוך האש יצא עגל, קופץ ומרקד, גועה ונוער, "אנכי השם אלוקיך", וצעקו כל הערב רב, "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". עוד ניסה אהרן למנוע את הנזק הגדול בכך שאמר להם שהוא יבנה מזבח לעבודה שהם מבקשים, אבל ללא הואיל. בבוקר קמו כולם, "וַיַּעֲלוּ עֹלֹת, וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים, וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ, וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק". קקק

איך קרה כדבר הזה? ררר

כידוע, "אין מוקדם ומאוחר בתורה" הפרשות הקודמות שעסקו בבניית המשכן וגם עניין הציווי על תרומת מחצית השקל המופיע בפרשה, קרו כולם אחרי חטא העגל. כשמשה רבנו יורד מההר ורואה את התמונה הנוראה של העגל והמחולות סביב העגל, הוא מתמלא כעס ומשליך את הלוחות. הוא שובר אותם תחת ההר, לוקח את העגל ושורף אותו באש, את השאריות הוא טוחן דק, זורה אותן על המים, ומשקה את בני ישראל שיקוי זה. ששש

משה עומד בשער המחנה ואומר, "מִי לַה' אֵלָי". מיד נאספים סביבו כל בני לוי שלא חטאו בעגל. משה רבנו מורה להם לצאת עם חרבות, לעבור ולהרוג את כל מי שהשתתף בחטא העגל. בני לוי הורגים כשלושת אלפים איש. תתת

מיד לאחר מכן, ה' מורה למשה למנות את בני ישראל הנותרים. "משל למלך שהיה לו הרבה צאן ונכנסו זאבים וטרפו חלקם, אמר המלך לרועה, מנה את הצאן לדעת כמה חסרו" (מדרש תנחומא). אבל הקב"ה אומר למשה לא למנות אותם עפ"י גולגולת מפני שאין הברכה שורה על המנוי ויכול לשלוט בו עין הרע, אלא לאסוף מהם תרומת מחצית השקל ולמנות את הכסף שייאסף, הבעיה היא כי למשה היה קושי להבין את ענין מחצית השקל, עד שהקדוש ברוך הוא הראה למשה את צורת המטבע. אבג

איך יכול להיות שמשה רבנו מתקשה במטבע, עד כדי כך שהקב"ה צריך להראות לו את המטבע? הרי הוא הקים את המשכן. כתוב על בצלאל בן אורי שבעבודת המשכן היה יודע לצרף את האותיות שנבראו בהם מעשה בראשית. אם בצלאל ידע מעשה מרכבה, כל שכן משה רבנו שחיבר והקים, ופרק וחיבר את המשכן, בודאי ידע את כל הסודות. הוא גם ידע איך לעשות את הלוחות, "פְּסָל-לְךָ שְׁנֵי-לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים" - כמו הראשונים, כלומר כמו הלוחות שהקב"ה עשה - "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹקִים". אז הוא ידע את כל הסודות, רק מטבע של אש הוא לא יודע? כתוב שהמטבע בא מתחת לכסא הכבוד, מה זה בדיוק אומר? אבד

שקל זה גימטרייה נפש, רמז על כך שמחצית השקל בא לכפר על נפשות ישראל, לתקן את עניין העגל. במעשה העגל כתוב, "וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל-הַמַּחֲנֶה, וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל, וּמְחֹלֹת; וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה, וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת, וַיְשַׁבֵּר אֹתָם, תַּחַת הָהָר" - מה זה תחת ההר? כבר הזכרנו את המדרש שאומר שכאשר עם ישראל קיבלו עליהם את התורה זה היה מפני שהקב"ה כפה עליהם הר כגיגית. מה כל העניין של כפייה, כלומר ה' כפה על בני ישראל לקבל את התורה, מה שנקרא היום כפיה דתית. אבה

כדי להתחיל להבין מה קורה פה, צריך להבין את האופי של הבן אדם, המבנה והתשתית שלו - מאיפה הוא מתחיל, מה מקור הנשמה שלו? האבות הקדושים של עם ישראל עשו יגיעה גדולה עד שזיככו את המקור שלהם ומשכו נשמות קדושות בשביל כלל ישראל. בזכות האבות, לכלל ישראל יש את הבסיס והשורש להמשכת נשמות קדושות, אבל מה עושים עם הדבר הזה? כדי שהעם הזה באמת יצא זך וטהור היה צריך להעביר את הנשמות האלה דרך כור ההיתוך במצרים. כך השתחררו מכל הזוהמה שנדבקה בנשמות. כך ברגע שהגיעו למתן תורה היו כבר מוכנים לקבל את התורה בעצמם - "וַיַּעַן כָּל-הָעָם קוֹל אֶחָד, וַיֹּאמְרוּ, כָּל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה', נַעֲשֶׂה" (שמות כ"ד ג'). כמו בתמימות ראשונית של בעל תשובה, כמו אדם שרואה בפעם הראשונה אור גדול, היו מוכנים לעשות מיד הכל. אבו

באותו זמן שבני ישראל היו מוכנים לקבל עלם את עול התורה והמצוות, כפה עליהם הקב"ה 'הר כגיגית', כדי לומר שהקבלה לא תלויה בהם, אלא ברצון השם. המטרה הייתה לתת להם דרך עבודה שיהיה ברור שעושים אותה לא בגלל הרצון שלהם, אלא בגלל שזה ציווי השם, הרצון שאי אפשר ללכת כנגדו. אחרי ששואלים את האדם והוא מקבל את העבודה מתוך בחירה, אז צריך לדעת שהקבלה היא ללא תנאי, לא בחקירה, אלא רק בגלל שזה רצון השם. זהו אחד השלבים שבעלי תשובה עוברים בתחילת הדרך. בהתחלה, נראה כאילו תם פרק הייסורים והזיכוך בחיים, ויש עכשיו אורות גדולים, רוצים ומוכנים לעשות הכול. אולם, אחרי כן, ישנה השגרה שבעבודה. כאן, האדם חייב להבין שהעבודה הזאת חייבת להיעשות לא בגלל הרצון ה'ספונטאני' שלו, אלא מפני שזה רצונו של בורא עולם, אלה הם החוקים הפנימיים של המציאות. חייבת להיות 'כפיה' מסוימת על מנת שהבן אדם ימשיך לעבוד. בחסידות  נקרא שלב זה ה'הכנעה' וזה השלב הארוך ואולי החשוב ביותר. אבז

 יש בעם ישראל נשמות גבוהות מאוד, אבל זה עדיין לא אומר שום דבר. זה לא מחייב שהאדם הזה יהיה אדם טהור וצדיק. הכול תלוי בהשתלשלות המעשים של הבן אדם ובבחירות שלו. אבז

לדוגמא, ירבעם בן נבט, הוא היה בעל נשמה כל כך גדולה, שכל חכמי ישראל לעומתו היו כעשב השדה. הייתה לו נשמה גבוהה, הוא היה יכול להיות משיח בן יוסף. הקב"ה רצה ללקוט אותו, "דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ, לַעֲרֻגוֹת הַבֹּשֶׂם--לִרְעוֹת, בַּגַּנִּים, וְלִלְקֹט, שׁוֹשַׁנִּים" (שיר השירים ו' ב'). ככה הקב"ה עושה לפעמים עם נשמות גבוהות כדי שלא יתקלקלו בעולם הזה. אבל כאן, מלאכי השרת "שכנעו" אותו שירבעם בן נבט רק ילך ויגדל. הקב"ה שמע בקולם והתוצאות ידועות. יצא ממנו הרבה פגמים. חטא והחטיא את הרבים. עוד אחרי שחטא והחטיא. אבח

כך שזה לא אומר שאם יש למישהו נשמה גדולה וטהורה, שזה מחייב אותו להיות בן אדם טוב, להפך, נשמה גדולה גם יכולה לקלקל הרבה. אבט

הנשמה של האדם כלולה באור אינסוף. יש אור אינסוף ואח"כ יש את ארבעה עולמות - אצילות, בריאה, יצירה, עשייה. אצילות זה העולם האלוקי, בריאה זה עולם הנשמות, יצירה רוח, ועשייה נפש. יש מקום שנקרא מחצב הנשמות. נשמת האדם היא חלק אלוקי ממעל, כמו אבן שנחצב מהר. יש מחצבה של נשמות שמורידה מהאור האלוקי חלק וממנו נעשה נשמת האדם. מחצב הנשמות נמצא במעבר בין עולם האצילות לעולם הבריאה, מתחת כסא הכבוד. זה המקור של נשמות ישראל. אבי

אחרי חטא העגל, משה רבנו מלמד זכות על עם ישראל. מה הוא עושה? הוא לוקח את הלוחות הראשונים ושובר אותם תחת ההר. מה זה תחת ההר? זה אותו ההר שהקב"ה כפה עליהם כגיגית. משה אומר, הלוחות האלו ניתנו בכפייה, וכפייה לא יכולה להחזיק מעמד - 'אין כפייה ברוחניות'. כל דבר שבא בכפייה, אפילו החשוב ביותר, לא יכול להתקיים. משה אומר, אם היית נותן להם את הדבר ברצון, היה לזה המשכיות. אבל בגלל הכפייה, כפרו. משה משבר את כל המהלך הזה. זהו שלב חשוב בעבודה שלנו, שלב השבירה של התבנית הראשונית, וזה משרת את התכלית כמובן. אבכ

משה רבנו מורה שכל עניין חטא העגל היה בגלל הכפייה. הקב"ה בא אל משה ואומר לו שעכשיו צריך להוכיח את הצורות החיצוניות, צריך לעשות מעשה ולהוקיע את האנשים החוטאים. אבל צריך גם לראות את העניין הפנימי - איפה הנפש האמיתית של כלל ישראל? מהו הרצון האמיתי של כלל ישראל? לכן הוא מראה למשה את המטבע של אש. גם אנחנו, אחרי שלב השבירה, צריכים לעשות הבדלה בין הדברים החיצוניים שגרמו לשבירה, לבין הרצון האמיתי שלנו שמסתתר בתוך כל המצב. לא סתם הגענו לאן שהגענו. המציאות מוכתבת ע"י הרצון הפנימי, גם אם הוא לפעמים נסתר מאתנו לגמרי.אבמ

בכל דבר יש תוכן פנימי ויש הצורה החיצונית. החיצוניות זה שעם ישראל עשו עגל וזה תוצאה של אחיזה בעניין של הר כגיגית - כפייה. את זה משה משבר, את החיצוניות, את הלוחות שניתנו בכפייה, משבר את הרצון הכפוי. הלוחות הראשונים נעשו ע"י הקב"ה, ללא שותפות האדם, מעשה אלוקים שניתן בשלמות מהשמיים. כמו בחינוך ילדים, בתחילה צריך לכפות רצון על הילד, אבל אי אפשר להמשיך לעשות את זה גם בגיל ארבעים, צריך לשבור את התבנית הזאת בשלב מסוים. אבנ

כאן מגיע שלב נוסף בעבודה שלנו. צריך לגלות את הרצון הפנימי, להוכיח שעם ישראל לא תלוי בכפייה, אלא יש לו באמת רצון פנימי חזק ואיתו הוא מקבל תורה. צריך לגלות את שורש הנשמה של כלל ישראל, ולכן הקב"ה מראה מטבע של אש. במטבע של אש הוא מראה לו את המקום שמתחת כסא הכבוד, מקום מחצב הנשמות. כמו שאומר המדרש, "כמין מטבע של אש שהוציא מתחת כסא כבודו...אבס

אמנם האור האלוקי נחצב לחלקים, לנשמות, אבל באלוקות עצמה יש רק אחדות, אין חלקים. כל העניין של חלקים זה בגלל הגוף של בני האדם שמקבלים את הנשמה. הגוף בא מצד הרצון לקבל וזה החומר שמחלק את הנשמה האחת לחלקים נפרדים. כל אחד עושה עם אותה נשמה אחת משהו אחר בהתאם לרצון לקבל הייחודי שלו, כמו מים בכוסות שונות, אבל למעשה זאת תמיד נשמה אחת. כך התגלה בזמן מתן תורה - באחדות שהגיעו אליה התגלתה הנשמה האחת של עם ישראל. עכשיו, לאחר חטא העגל, צריך לגלות אותה שוב, זה נעשה ע"י מטבע של אש. אבע

המטבע שעם ישראל צריך להביא הוא מטבע כסף. כסף זה מלשון כיסופים. אדם צריך לקחת את כל הכיסופים (הרצונות) שלו ולחבר אותם לשורש. עצם פעולת הנתינה של המטבע היא כבר המפתח לחיבור לשורש. השורש זה מטבע של אש, חיבור למקור הנשמה. צד אחד של המטבע זה המטבע הגשמי, זה לא של אש, אבל זה מתחבר עם הצד השני של המטבע, של אש, וזה יוצר דבר שלם - חיבור של הגוף עם הנשמה. הקב"ה מראה למשה איך ניתן לעשות את זה, לחבר גוף ונשמה. כשאמרנו שמשה התקשה בעניין מחצית השקל, זה לא שמשה מתקשה במטבע של אש, בנשמה של מעלה, אלא דווקא במטבע הזה שצריכים להביא בני ישראל, המטבע הארצי, איך הוא יכול לכפר על חטא העגל? הקב"ה מורה לו שע"י החיבור של המטבע הארצי עם המטבע הרוחני, יהיה חיבור בין הגוף והנשמה. גם יהיה חיבור חזרה למודעות של נתינה ויעלו שוב מהמצב של רצון לקבל שמנתק את הגוף מהנשמה. מה שאמרו, "קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִי"ם", 'לנו' מעיד על התעוררות גדולה של הרצון לקבל. מזה יעלו חזרה אל המעמד של הר סיני, "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל" - "כאיש אחד בלב אחד", אבל הפעם בפנימיות שלהם ולא בחיצוניות. בפנימיות, הנשמה של כלל ישראל שואפת להידבק בשם. להיות כמו אש שמדבקת דברים, האש המחברת את הנשמה לאין סוף. אב

פרשת ויקהל - תיקון חטא העגל

הפרשה מתחילה בפסוק – "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל...", פרושה של המילה ויקהל הוא מלשון התקהלות, פשוט צריך לעשות קהילה. להתאחד, ולא להתפלג. מעשה העגל שעשו העם (הערב רב) גרם לפילוג וקרע באחדות בני ישראל. אבב

המשכן בא לכפר על מעשה העגל. וכמו שבמעשה העגל היה פירוד גדול בעם ישראל.ובשיאו של הפרוד, נהרגו כשלושת אלפים של בני אדם, אחרי כל זה היה צריך משה להחזיר את עם ישראל למצב של מעמד הר סיני 'כאיש אחד בלב אחד'. לכן 'ויקהל' משה - צריך לאחד, לכנס, לחבר. אגא

תמיד כאשר יש קטרוג על עם ישראל, הפעולה הראשונה זה להיקהל ולעמוד על נפשם. כמו שאמרה אסתר במגילה, "לֵךְ כְּנוֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים" (אסתר ד' ט"ז). ההיקהלות והכינוס מייצרות את הכוח הדרוש לטפס חזרה מעלה אל הקדושה. אבת

משה רבנו הקהיל את העם לצורך המשכן אך גם לצורך הציווי על השבת. גם המשכן וגם השבת הם הכלים הרוחניים להקהיל את עם ישראל ולחבר אותנו עם שורשנו הרוחני. היום, כאשר המשכן נסתר מעיינינו ואין לנו בית מקדש, יש לנו את השבת. אבש

בתורה כתוב, "וַיָּבִיאוּ אֶת-הַמִּשְׁכָּן אֶל-מֹשֶׁה, אֶת-הָאֹהֶל וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו". כאשר סיימו בצלאל ואהליאב וכל שהיו עסוקים במלאכת המשכן, להכין את כל חלקי המשכן וכליו, הביאו את הכול אל משה רבנו. כתוב במדרש תנחומא - כי בשעה שראו בני ישראל שנגמרה עבודת המשכן, היו להוטים לראות את הדבר בשלמותו ולראות כיצד תשרה השכינה עליו. מיד הלכו אצל האומנים וביקשו מהם שיקימו את המשכן. האומנים ניסו ונכשלו. הלכו ישראל אצל בצלאל ואהליאב לראות אולי הם יצליחו להעמיד את המשכן. גם הם ניסו והמשכן היה נופל בכל פעם. הלכו כולם למשה ושאלו מדוע המשכן אינו עומד, אולי טעו במלאכה. משה הצטער על כך. אולם, אומר המדרש, מיד אמר לו הקב"ה: דע שאני עשיתי כך, מהסיבה שאתה הצטערת קודם שלא הבאת שום תרומה לבניין המשכן, לכן עשיתי שאף אדם לא יוכל להעמידו חוץ ממך, שהכול תלוי בך. אבר

מובן שהמשכן לא הוקם בדרך הטבע, כי איך יוכל משה רבנו לבדו להקים בעצמו את כל המבנה הזה, עם כל עמודיו ויריעותיו, מה שלא הצליחו לעשות כולם יחד לפניו. לכן הוסיף הקב"ה ואמר, דע שאסייע בידך והמשכן יקום מעצמו. אתה תצטרך רק להתחיל בהקמתו, ובתורה יהיה כתוב שאתה הקמת אותו, "וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת-הַמִּשְׁכָּן". כתוב בזוהר הקדוש (פרשת בשלח), שבשעה שהניח משה ידו עליו, עמד מעצמו. פלא פלאים. על זה כתוב בתהילים, בשיר המעלות לשלמה, "אִם-ה', לֹא-יִבְנֶה בַיִת-- שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ" (תהילים קכ"ז א'). השם הוא שהקים את המשכן ביד משה. אנחנו עושים את ההשתדלות, אבל מי שמקים אותנו מעפר ובונה לנו את המשכן הפרטי של כל אחד ואחד מבני ישראל זה בורא עולם בחסדו האינסופי. אבק

בתורה כתוב, "וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית--בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ: הוּקַם, הַמִּשְׁכָּן", ואומרת הגמרא (מסכת מגילה), "אותו היום הייתה שמחה לפני הקב"ה כיום שנבראו בו שמים וארץ". באחד לחודש ניסן, כמעט שנה לאחר צאת בני ישראל ממצרים, הוקם המשכן. קדמו לו שבעת ימי המילואים שהתחילו מכ"ג באדר. בכל יום משבעת הימים האלה היה משה מקים את המשכן, משמש בקודש לבדו ומפרק את המשכן. עד לראש חודש ניסן, היום השמיני, בו הקים את המשכן לצמיתות. אבצ

ידוע בחכמת הקבלה שמספר שמונה (8) מיצג את העולם שמעל הטבע, את ספירת הבינה, החיבור לעולמות עליונים. ביום השמיני נתגלה מלוא כוחו של המשכן ונתחברו שמים וארץ, עליונים ותחתונים וזהו מקור השמחה הגדולה שהייתה באותו יום קדוש. עד היום, ימים ראשונים אלו של חודש ניסן הם ימי שמחה וקדושה יתרה לישראל. השמחה נמצאת רק במקום החיבור ולא פרוד. אבפ

הקמת המשכן והשראת השכינה בתוך עם ישראל היו הסימן שחטא העגל נסלח ונתכפר. בחטא העגל כתוב, "וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן", וכאן כתוב, "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". על העגל אמרו הערב רב,  ."אֵלֶּה אֱלֹקֶיךָ יִשְׂרָאֵל", וכאן אומר משה, "אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר-צִוָּה ה'". מידה כנגד מידה, לתקן את מה שהיה". א