פרשת האזינו-רמז לעתיד?

פרשת האזינו -ספר דברים-פרק ל"ב

שירת האזינו היא " שירת הפרידה של משה רבינו מעם ישראל." מנהיג העם היהודי.

משה רבינו השמיע באזני בני עמו האהוב דברי חיזוק

שאמורים היו להוות עבורם צידה רוחנית לימים יבואו.

בשירה זו כלולים דברי נבואה על עתיד העם, החל מכניסתם לארץ ועד לאחרית הימים.

השירה כוללת דברי תוכחה, אך גם דברי נחמה משובבי נפש.

שירת האזינו, היא קטע המופיע בספר מופיע בספר דברים פרק ל"ב. תוכן השיר עוסק בסקירת של ההסטוריה עם ישראל מנקודת מבטם של בני ישראל העומדים לפני הכניסה

לארץ ישראל לפי המקרא, נאמרה השירה לבני ישראל באמצעותמשה רבנו לפני מותו.

אלוהים ציווה את משה לקרוא את השירה לעם כדי שתהיה עדות ואזהרה על העתיד לבוא עליהם אם יחטאו:

"למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל, כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבתיו (...) ופנה אל אלהים אחרים ועבדום, ונאצוני, והפר את בריתי. והיה כי תמצאן אתו רעות רבות וצרות, וענתה השירה הזאת לפניו לעד, כי לא תשכח מפי זרעו".

קטע משירת האזינו בספר תורה

השירה פותחת בקריאת תוכחה לעם ישראל, על היותם "עם נבל ולא חכם" הגומלים רעה תחת הטובות שעשה עמהם אלוהים.

מתואר כיצד הגן אלוהים על עם ישראל ושמר עליו במדבר, אולם עם ישראל חטא ועבד לאלילים .

לכן אלוהים כעס, הסתיר את פניו מהעם ועקב כך באו עליו צרות רבות,

כמעט עד השמדה פיזית.

כדי למנוע את חילול שמו בגויים מושיע בסופו של דבר

אלוהים את עם ישראל ונוקם בעמים שהרעו לו.

השירה בנויה שורות-שורות, וכל שורה מחולקת

לשתי צלעיות שוות פחות או יותר, בכל צלעית כשלוש מילים.

בספר התורה היא כתובה בתבנית הקרויה "אריח על גבי אריח",

כלומר בשתי עמודות ארוכות לאורך הדף

(זאת לעומת שירת הים הכתובה "אריח על גבי לבֵנה").

דברים פרק לב

א הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה; {ס} וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי-פִי. {ר}
ב יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי, {ס} תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי, {ר}
כִּשְׂעִירִם עֲלֵי-דֶשֶׁא, {ס} וְכִרְבִיבִים עֲלֵי-עֵשֶׂב. {ר}
ג כִּי שֵׁם יְהוָה, אֶקְרָא: {ס} הָבוּ גֹדֶל, לֵאלֹהֵינוּ. {ר}
ד הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ, {ס} כִּי כָל-דְּרָכָיו מִשְׁפָּט: {ר}
אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל, {ס} צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא. {ר}
ה שִׁחֵת לוֹ לֹא, בָּנָיו מוּמָם: {ס} דּוֹר עִקֵּשׁ, וּפְתַלְתֹּל. {ר}
ו הַ לְיְהוָה, תִּגְמְלוּ-זֹאת-- {ס} עַם נָבָל, וְלֹא חָכָם: {ר}
הֲלוֹא-הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ, {ס} הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ. {ר}
ז זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר-וָדֹר; {ס} שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ. {ר}
ח בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם, {ס} בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם; {ר}
יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים, {ס} לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. {ר}
ט כִּי חֵלֶק יְהוָה, עַמּוֹ: {ס} יַעֲקֹב, חֶבֶל נַחֲלָתוֹ. {ר}
י יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר, {ס} וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן; {ר}
יְסֹבְבֶנְהוּ, יְבוֹנְנֵהוּ-- {ס} יִצְּרֶנְהוּ, כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ. {ר}
יא כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ, עַל-גּוֹזָלָיו יְרַחֵף; {ס} יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ,

יִשָּׂאֵהוּ עַל-אֶבְרָתוֹ. {ר}
יב יְהוָה, בָּדָד יַנְחֶנּוּ; {ס} וְאֵין עִמּוֹ, אֵל נֵכָר. {ר}
יג יַרְכִּבֵהוּ עַל-במותי (בָּמֳתֵי) אָרֶץ, {ס} וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי; {ר}
וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע, {ס} וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר. {ר}
יד חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן, {ס} עִם-חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים {ר}
בְּנֵי-בָשָׁן וְעַתּוּדִים, {ס} עִם-חֵלֶב, כִּלְיוֹת חִטָּה; {ר}
וְדַם-עֵנָב, תִּשְׁתֶּה-חָמֶר. {ס} טו וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט, {ר}
שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ; {ס} וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ, {ר}
וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ. {ס} טז יַקְנִאֻהוּ, בְּזָרִים; {ר}
בְּתוֹעֵבֹת, יַכְעִיסֻהוּ. {ס} יז יִזְבְּחוּ, לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ-- {ר}
אֱלֹהִים, לֹא יְדָעוּם; {ס} חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ, {ר}
לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם. {ס} יח צוּר יְלָדְךָ, תֶּשִׁי; {ר}
וַתִּשְׁכַּח, אֵל מְחֹלְלֶךָ. {ס} יט וַיַּרְא יְהוָה, וַיִּנְאָץ, {ר}
מִכַּעַס בָּנָיו, וּבְנֹתָיו. {ס} כ וַיֹּאמֶר, אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם-- {ר}
אֶרְאֶה, מָה אַחֲרִיתָם: {ס} כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה, {ר}
בָּנִים לֹא-אֵמֻן בָּם. {ס} כא הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא-אֵל, {ר}
כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם; {ס} וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא-עָם, {ר}
בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם. {ס} כב כִּי-אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי, {ר}
וַתִּיקַד עַד-שְׁאוֹל תַּחְתִּית; {ס} וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ, {ר}
וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים. {ס} כג אַסְפֶּה עָלֵימוֹ, רָעוֹת; {ר}
חִצַּי, אֲכַלֶּה-בָּם. {ס} כד מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף, {ר}
וְקֶטֶב מְרִירִי; {ס} וְשֶׁן-בְּהֵמֹת, אֲשַׁלַּח-בָּם, {ר}
עִם-חֲמַת, זֹחֲלֵי עָפָר. {ס} כה מִחוּץ, תְּשַׁכֶּל-חֶרֶב, וּמֵחֲדָרִים, אֵימָה; גַּם-בָּחוּר, {ר}
גַּם-בְּתוּלָה--יוֹנֵק, עִם-אִישׁ שֵׂיבָה. {ס} כו אָמַרְתִּי, אַפְאֵיהֶם; {ר}
אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ, זִכְרָם. {ס} כז לוּלֵי, כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר-- {ר}
פֶּן-יְנַכְּרוּ, צָרֵימוֹ: {ס} פֶּן-יֹאמְרוּ יָדֵנוּ רָמָה, {ר}
וְלֹא יְהוָה פָּעַל כָּל-זֹאת. {ס} כח כִּי-גוֹי אֹבַד עֵצוֹת, הֵמָּה; {ר}
וְאֵין בָּהֶם, תְּבוּנָה. {ס} כט לוּ חָכְמוּ, יַשְׂכִּילוּ זֹאת; {ר}
יָבִינוּ, לְאַחֲרִיתָם. {ס} ל אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד, אֶלֶף, {ר}
וּשְׁנַיִם, יָנִיסוּ רְבָבָה: {ס} אִם-לֹא כִּי-צוּרָם מְכָרָם, {ר}
וַיהוָה הִסְגִּירָם. {ס} לא כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ, צוּרָם; {ר}
וְאֹיְבֵינוּ, פְּלִילִים. {ס} לב כִּי-מִגֶּפֶן סְדֹם גַּפְנָם, {ר}
וּמִשַּׁדְמֹת עֲמֹרָה: {ס} עֲנָבֵמוֹ, עִנְּבֵי-רוֹשׁ-- {ר}
אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת, לָמוֹ. {ס} לג חֲמַת תַּנִּינִם, יֵינָם; {ר}
וְרֹאשׁ פְּתָנִים, אַכְזָר. {ס} לד הֲלֹא-הוּא, כָּמֻס עִמָּדִי; {ר}
חָתוּם, בְּאוֹצְרֹתָי. {ס} לה לִי נָקָם וְשִׁלֵּם, {ר}
לְעֵת תָּמוּט רַגְלָם: {ס} כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם, {ר}
וְחָשׁ עֲתִדֹת לָמוֹ. {ס} לו כִּי-יָדִין יְהוָה עַמּוֹ, {ר}
וְעַל-עֲבָדָיו יִתְנֶחָם: {ס} כִּי יִרְאֶה כִּי-אָזְלַת יָד, {ר}
וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב. {ס} לז וְאָמַר, אֵי אֱלֹהֵימוֹ-- {ר}
צוּר, חָסָיוּ בוֹ. {ס} לח אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ, {ר}
יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם; {ס} יָקוּמוּ, וְיַעְזְרֻכֶם-- {ר}
יְהִי עֲלֵיכֶם, סִתְרָה. {ס} לט רְאוּ עַתָּה, כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא, {ר}
וְאֵין אֱלֹהִים, עִמָּדִי: {ס} אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה, {ר}
מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא, {ס} וְאֵין מִיָּדִי, מַצִּיל. {ר}
מ כִּי-אֶשָּׂא אֶל-שָׁמַיִם, יָדִי; {ס} וְאָמַרְתִּי, חַי אָנֹכִי לְעֹלָם. {ר}
מא אִם-שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי, {ס} וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי; {ר}
אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי, {ס} וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם. {ר}
מב אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם, {ס} וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר; {ר}
מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיָה, {ס} מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב. {ר}
מג הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ, {ס} כִּי דַם-עֲבָדָיו יִקּוֹם; {ר}
וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו, {ס} וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ. {ר}
{ש}

מד וַיָּבֹא מֹשֶׁה, וַיְדַבֵּר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַשִּׁירָה-הַזֹּאת--בְּאָזְנֵי הָעָם:

הוּא, וְהוֹשֵׁעַ בִּן-נוּן. מה וַיְכַל מֹשֶׁה, לְדַבֵּר אֶת-כָּל-הַדְּבָרִים

הָאֵלֶּה--אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל. מו וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, שִׂימוּ לְבַבְכֶם, לְכָל-הַדְּבָרִים,

אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם: אֲשֶׁר תְּצַוֻּם, אֶת-בְּנֵיכֶם, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת,

אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. מז כִּי לֹא-דָבָר רֵק הוּא, מִכֶּם--כִּי-הוּא,

חַיֵּיכֶם; וּבַדָּבָר הַזֶּה, תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה, לְרִשְׁתָּהּ. {פ}

מח וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר.

מט עֲלֵה אֶל-הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר-נְבוֹ, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב,

אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי יְרֵחוֹ; וּרְאֵה אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל

לַאֲחֻזָּה. נ וּמֻת, בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה, וְהֵאָסֵף, אֶל-עַמֶּיךָ: כַּאֲשֶׁר-מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ, בְּהֹר הָהָר, וַיֵּאָסֶף, אֶל-עַמָּיו. נא עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי,

בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּמֵי-מְרִיבַת קָדֵשׁ, מִדְבַּר-צִן--עַל אֲשֶׁר לֹא-קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי,

בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. נב כִּי מִנֶּגֶד, תִּרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ; וְשָׁמָּה,

לֹא תָבוֹא--אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. {פ}

טל ומטר

שירת האזינו היא שירת הפרידה של משה רבינו מעם ישראל.

האיש שכל פרשת חייו היתה מסכת ארוכה של מסירות למען עמו,

לא יכול היה להיפרד, בלי להשמיע באזני בני עמו האהוב דברי חיזוק

שאמורים היו להוות עבורם צידה רוחנית לימים יבואו.

בשירה זו כלולים דברי נבואה על עתיד העם, החל מכניסתם לארץ

ועד לאחרית הימים. השירה כוללת דברי תוכחה, אך גם דברי נחמה משובבי נפש.

השירה פותחת בפסוקי מבוא, הבאים להבהיר את טיבה של התורה.

משה רבינו משווה את התורה לטל ולמטר: "יערוף כמטר לקחי,

תזל כטל אמרתי" (דברים ל"ב, ב').

אחד הלקחים שניתן ללמוד מההשוואה בין התורה לגשם הוא דרכי

ההשפעה של התורה על הבריות.

על פעולת הגשם אמר הנביא: "כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים

ושמה לא ישוב, כי אם הרווה את הארץ והולידה והצמיחה,

כן יהיה דברי" (ישעיה נ"ה, י'-י"א). יש גשמים המפרים את הזרעים שבאדמה,

ומכוחם צומח פרי הארץ לגאון ולתפארת. לעומתם, יש גשמים היורדים

על סלעים צחיחים שעליהם לא יצמח מאומה. פעולתם מתבטאת רק בריכוך האבן הקשה,

ולפעמים גם בניקובה.

המים מהווים משל. הנמשל - השפעת דברי התורה על הנפש - שהם מפרים ומגדלים

את לומדיהם כגשם המגדל פירות.

לעתים פעולת המים אינה ניכרת בטווח הקרוב. לעתים נראה, כאילו אבדו גשמי הברכה לריק,

שכן הם נבלעו בבטן האדמה. אולם, למעשה, המים מחלחלים בין רגבי האדמה,

שם הם זורמים בערוצים סמויים. כאשר פורץ מעיין בישימון,

הרי זה הודות לגשמים שנספגו בעבר אי שם באדמה.

תועלת הגשמים אינה ניכרת מיידית. לעתים, נראה, כאילו הגשמים

מכבידים ואף מקלקלים. בשעת ירידת הגשם נגרמת טרדה לא מעטה לבני אדם,

וקצרי ראות אפילו ימאסו בו. אולם כעבור זמן, מבחינים הכול בטובה הגדולה

שהביאו גשמי הברכה בעקבותיהם.

כדרך שתועלת הגשמים להתגלות, כך היא סגולתם של דברי התורה.

גם אם השפעתם אינה ניכרת בהווה, הרי היא עתידה להופיע בעתיד,

והכול ייהנו מאור התורה.

ראוי להתעכב גם אודות הדימוי הכפול המובא בפסוק. התורה נמשלת גם למטר וגם לטל.

שניהם מרווים את הארץ ומסייעים להצמחת הגידולים. אך בעוד המטר יורד בשטף,

הטל יורד בעדינות ובטיפות דקות מן הדקות.

מהלך כפול זה נמצא גם בנמשל, כלומר, בתורה. סגולתם של דברי התורה,

שהם עשויים לרדת בשפע רב כמטר, אך גם לטפטף בעדינות כטל.

השוני בצורת השפעתם תלוי באדם המקבל. ליודעי בינה,

השפעת התורה הינה בשטף ובעוז, אולם עם זאת,

התורה מועילה גם לאלו שאינם מסוגלים לקלוט שפע כה גדול.

הקליטה השונה של דברי ה' התגלתה כבר בעת מתן תורה בהר סיני.

את קולו של הבורא שנשמע בעשרת הדברות, לא הכל קלטו בעוצמה שווה.

כל אחד קלט את קול ה' בהתאם להכנת כלי נפשו.

מאז, המאפיין את דברי התורה הוא השוני בקליטתם. יש הקולטים

את דברי ה' בתורה כגשמי עוז, ויש שנהנים מהם כטיפות זעירות של טל.

אולם עם זאת, התורה מחיה את הנפשות ומרווה את הצמאון הרוחני של כל המשתוקקים לה.

טל ומטר
שירת האזינו היא שירת הפרידה של משה רבינו מעם ישראל. האיש שכל פרשת חייו היתה מסכת ארוכה של מסירות למען עמו, לא יכול היה להיפרד, בלי להשמיע באזני בני עמו האהוב דברי חיזוק שאמורים היו להוות עבורם צידה רוחנית לימים יבואו. בשירה זו כלולים דברי נבואה על עתיד העם, החל מכניסתם לארץ ועד לאחרית הימים. השירה כוללת דברי תוכחה, אך גם דברי נחמה משובבי נפש. השירה פותחת בפסוקי מבוא, הבאים להבהיר את טיבה של התורה. משה רבינו משווה את התורה לטל ולמטר: "יערוף כמטר לקחי, תזל כטל אמרתי" (דברים ל"ב, ב'). אחד הלקחים שניתן ללמוד מההשוואה בין התורה לגשם הוא דרכי ההשפעה של התורה על הבריות. על פעולת הגשם אמר הנביא: "כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב, כי אם הרווה את הארץ והולידה והצמיחה, כן יהיה דברי" (ישעיה נ"ה, י'-י"א). יש גשמים המפרים את הזרעים שבאדמה, ומכוחם צומח פרי הארץ לגאון ולתפארת. לעומתם, יש גשמים היורדים על סלעים צחיחים שעליהם לא יצמח מאומה. פעולתם מתבטאת רק בריכוך האבן הקשה, ולפעמים גם בניקובה. המים מהווים משל. הנמשל - השפעת דברי התורה על הנפש - שהם מפרים ומגדלים את לומדיהם כגשם המגדל פירות. לעתים פעולת המים אינה ניכרת בטווח הקרוב. לעתים נראה, כאילו אבדו גשמי הברכה לריק, שכן הם נבלעו בבטן האדמה. אולם, למעשה, המים מחלחלים בין רגבי האדמה, שם הם זורמים בערוצים סמויים. כאשר פורץ מעיין בישימון, הרי זה הודות לגשמים שנספגו בעבר אי שם באדמה. תועלת הגשמים אינה ניכרת מיידית. לעתים, נראה, כאילו הגשמים מכבידים ואף מקלקלים. בשעת ירידת הגשם נגרמת טרדה לא מעטה לבני אדם, וקצרי ראות אפילו ימאסו בו. אולם כעבור זמן, מבחינים הכול בטובה הגדולה שהביאו גשמי הברכה בעקבותיהם. כדרך שתועלת הגשמים להתגלות, כך היא סגולתם של דברי התורה. גם אם השפעתם אינה ניכרת בהווה, הרי היא עתידה להופיע בעתיד, והכול ייהנו מאור התורה. ראוי להתעכב גם אודות הדימוי הכפול המובא בפסוק. התורה נמשלת גם למטר וגם לטל. שניהם מרווים את הארץ ומסייעים להצמחת הגידולים. אך בעוד המטר יורד בשטף, הטל יורד בעדינות ובטיפות דקות מן הדקות. מהלך כפול זה נמצא גם בנמשל, כלומר, בתורה. סגולתם של דברי התורה, שהם עשויים לרדת בשפע רב כמטר, אך גם לטפטף בעדינות כטל. השוני בצורת השפעתם תלוי באדם המקבל. ליודעי בינה, השפעת התורה הינה בשטף ובעוז, אולם עם זאת, התורה מועילה גם לאלו שאינם מסוגלים לקלוט שפע כה גדול. הקליטה השונה של דברי ה' התגלתה כבר בעת מתן תורה בהר סיני. את קולו של הבורא שנשמע בעשרת הדברות, לא הכל קלטו בעוצמה שווה. כל אחד קלט את קול ה' בהתאם להכנת כלי נפשו. מאז, המאפיין את דברי התורה הוא השוני בקליטתם. יש הקולטים את דברי ה' בתורה כגשמי עוז, ויש שנהנים מהם כטיפות זעירות של טל. אולם עם זאת, התורה מחיה את הנפשות ומרווה את הצמאון הרוחני של כל המשתוקקים לה.